למה אני אוהבת מתבגרים?

(*הדברים נכתבו בלשון זכר, אך הכוונה לנערים ונערות )

תוכלי לקבל אותי היום או מחר בבקר.. משהו ממש דחוף.
כך פנתה אלי אמא לנער מתבגר.
היא הגיעה עצובה, כעוסה, בעיקר חסרת אונים. זאת החברה השנייה שלו השנה,
ועם כל אחת יש עלייה בדרגה..
או הדרדרות..
תלוי את מי תשאלי.😉
ה”ילד” בכלל לא מגיע הביתה,
רק להחליף בגדים.
וגם זה בקושי.
בקיצור אנחנו אובדי עצות.
אנחנו מתקשרים אליו, מסמסים לו, מבקשים שיחזור הביתה. שיבוא לישון בבית לפחות פעמיים בשבוע.
סוף שנת הלימודים האחרונה שלו. תקופת בגרויות.
והוא מסרב. מבטיח שיבוא, אבל לא בא.
לא רבנו,
לא ברח מהבית.
נראה לנו לא הגיוני
וגם לא נעים לנו.. מה חושבים ההורים שלה עליו? עלינו?

בן כמה שי אני שואלת?
17
איזה תלמיד הוא?
תלמיד ממש טוב.
הלימודים נפגעים?
הגיעו הערות מבית הספר?
לא. הכול רגיל.
אבל לא רגיל בבית.
אפילו את משחקי הכדורגל שהיינו רואים יחד הוא מעדיף לראות עם המשפחה שלה.
והחברה? האם היא משפיעה עליו לרעה? איזו תלמידה היא?
אאא… ממש חמודה וגם תלמידה טובה.
אז איפה הבעיה אני בודקת?

למען האמת הבעיה ממש מוכרת לי..
בעיה שרוב ההורים לנער מתבגר, יפגשו במהלך גיל ההתבגרות.

מה קורה להורים לנער בגיל ההתבגרות?
הורים לנער מתבגר פוגשים מציאות חדשה.
* עד לא מזמן הייתה להם לפחות מעט שליטה על הילד..
לאן הולך? מתי יחזור? מה יעשה?
* הם היו יכולים לחוות דעה, לייעץ, להמליץ.. פתאום כלום.
תחושה מתסכלת מאד של חוסר שליטה וחוסר משמעות.
*לפעמים הורים חוזרים לגיל ההתבגרות שלהם, לטעויות שלהם ואז הם משליכים פחדים וחששות שלהם על הילד.

מצד שני גם הנער המתבגר חווה בעצמו שינויים רבים:
*רצון רב להיות עצמאי ולקבל החלטות בעצמו.
*להרגיש את היכולות והמסוגלות שלו לעשות דברים.
*מופרדות מההורים. אני זה אני, ואתם זה אתם.
*זה גיל האהבה הראשון.
התאהבות ראשונה:
פרפרים, תשוקה, יחסי מין.
לצד הורמונים מתפרצים, שינויים בגוף, מצבי רוח.
לפעמים רכבת הרים עולה ויורדת.
*גיל המרד – למרוד במוסכמות , לעשות אחרתת להראות שיש דרך אחרת.

מה צריכים הורים לנער מתבגר להבין?
שהילד שלהם גדל
ומנסה לנווט את חייו.
הוא עושה טעויות, אבל מהן הוא לומד.
רוב ההורים חווים את החלטות הילד כחוצפה
כמי שנוטש את הבית
לא “שם” על ההורים שלו
לא מכבד אותם..
ועוד ועוד.

אני מזמינה אתכם להביט אחרת במצב הזה.
זה מצב טבעי בו הילד גדל ופורש כנפיים
ויוצא לדרכו.
היכולת לשחרר את הילדים לדרכם, אינה פשוטה
ולפעמים מורכבת.
חשוב להבין, זאת אינה פרידה ולא נטישה.
זה גם לא דווקא ולא תמיד נגד.
אז, מה זה?
זה ילד עצמאי עם תחושת ביטחון טובה שמעז, שמתאהב, שאינו חושש לנסות.
זה אומר לכם ההורים, שעשיתם עבודה טובה.
ושזה הזמן לשחרר.
לפעמים ההורים נעלבים, מרגישים שהם פגועים ומחליטים לנתק קשר עם הנער.
“אם הוא לא בא לישון בבית, שילך” אומרת לי האמא בקליניקה

במקום להרגיש מאוכזבים או עצובים, זה הזמן להיות מרוצים.
מרוצים שהוא יוצא לעולם, שיש לו זוגיות, שיש לו חברים.
אז זהו, לא נגיד לו כלום? לא נדרוש?
חוזרת האם ואומרת לי.
ואני עונה:
מה כן כדאי לעשות?
*לשדר לנער אמונה בו.
*להראות לו שסומכים עליו,
שמאמינים בו, בשיקולים שלו.
*לשמור על תקשורת רצופה. בבקר, בערב, גם אם הילד לא בבית.
*ליזום מפגש משפחתי ולבקש שיגיע
*להזמין לארוחת שישי או שבת
להיפגש לקפה במסעדה. *למצוא כל דרך בה הקשר נשמר, והנער יודע שהדלת פתוחה בשבילו.
לא לזלזל בו, לא לבקר, לא לאיים.

התנהגות של כעס ודחייה מצד ההורים, רק תסלים את המצב.
התנהגות של סבלנות הכלה וקבלה, תאפשר לנער לנוע במרחב של התנסות ברוגע וביטחון.
הורים יקרים, זה לא נגדכם, זה בעדו.