מעוניינים בייעוץ ראשוני?

אל תחכו, השאירו פרטים ואחזור בהקדם:




    התקפי זעם

    זה קורה בכל ימות השנה.. ועכשיו בסגר, כשכל בני הבית בבית, על אחת כמה .

    משום מקום, מבלי סיבה נראית לעין , הקטנה פורצת בבכי נורא.

    שאגה הסטרית שמרעידה את הלב ולפעמים גם את קירות הבית.

    והיא יכולה להתחיל להעיף צעצועים או חלקי משחק,

    והיא יכולה לשכב על הריצפה ולבעוט ברגליים ,

    או במקרה המסוכן יותר להטיח את ראשה בקיר.

    ושום דבר כמעט לא יכול להבריח את המפלצת הזאת שנכנסה לחדר

    או להעלים את המראה הסוריאליסטי הזה.

    ואתם עומדים שם חסרי אונים ודאגים , כועסים מתעצבנים.

    מנסים לבדוק – מה קרה ? מה היא מרגישה ? מה לעשות?

    רוצה חיבוק? רוצה נשיקה? רוצה משחק אחר?

    והיא בשלה !

    הבכי רק מתעצם והדרמה מתחוללת נגד עיניכם.

    קוראים לזה התפרצות זעם או התקף זעם.

    בהגדרה: התקף זעם הוא התפרצות רגשית שיכולה לבוא לידי ביטוי בבכי, בצרחות, השתוללות,

    חוסר יכולת להקשיב לצד השני, קושי להתפייס, וחוסר שליטה פיזי שעלול להביא לתגובה אלימה.

    אצל פעוטות לא צריך סיבה מיוחדת כדי להתפרץ בהתקף זעם.

    קשה לילדים  לנהל ולשלוט בכעסים!

    בתחילת החיים נחשבים התקפי זעם לתופעה נורמטיבית.

    הם שכיחים אצל פעוטות עד גיל 3. ומכונים: טמפר טנטרום. לא מחייב טיפול בילד.

    זה התקף שמתבטא בסערת רגשות שכוללת תחושות של כעס, אובדן, אכזבה ותסכול עמוק.

    חשוב להבין שמדובר בהתנהגות טבעית הנובעת בד"כ מצרכים או תשוקות שאינם באים על סיפוקם.

    זהו שלב שבו הילדים מבינים שהם נבדלים מההורים שלהם ומחפשים עצמאות.

    והדרך להיפרדות ועצמאות קשה.

    למשל: השבוע סיפר לי זוג (בזום..) כיצד הילד שלהם פרץ בצעקות ובבכי כאשר ניסה להבריג בעצמו

    מכסה לבקבוק ריק והוא סירב להתערבות ועזרה שלהם..

    ניסיתי לשקף להם את המצב:

    ילדים רוצים הכול.. הם חוקרים את העולם. רוצים לגעת, לקחת ,לבנות ,למשוך, אך ידם אינה

    משגת. במקרה הזה,  אין להם מספיק כלים ומיומנות להשיג את התוצאה המבוקשת בהפעלה של מוטוריקה עדינה.

    דבר אחד חשוב אסור לעשות: להרפות את ידיהם גם כשהם עולים על כיסא.

    כי בדיוק ברגע שהצליחו הם ננזפים עי ההורה שכועס. "זה אסור אמרתי לך 1000 פעמים",

    " עצור" , "אוי ואבוי," "לא ,זה מסוכן"

     

    כל הדברים האלה מאלצים את הפעוט להתמודד עם רגשות שאין לו מילים להביע ואינו יודע מה

    לעשות עם כל התסכול שצבר. התקף זעם אומר לנו ההורים: קשה לי, אני כועס, אני מתוסכל.

    ומה יכול ההורה לעשות?

    בזמן התקף כזה אין טעם לברר להסביר או להטיף. אלא לתת לילד תחושה שאתם העוגן שלו,

    דמות מרגיעה ומתקפת. לשמור עליו שלא ייפגע בעצמו. לחבק אם מתאים. (לא כול הפעוטות אוהבים

    חיבוק ברגע כזה). להיות נוכח. להישאר רגוע.. לא להיבהל ולא להיכנס למצוקה. למרות שזה ממש קשה.

    זכרו:  התגובה של ההורים, מהווה דוגמה לילד .

    ומה עוד ניתן לעשות כדי להפחית בהדרגה את התסכולים? ?

    במהלך השבוע.. ובכלל , כדאי לעבוד עם הילדים על מיומנויות חשובות במוטוריקה עדינה וגסה

    כדי לשפר את היכולות שלהם.

    כדאי לעבוד על גמישות . אפשר כך ואפשר גם כך..

    להפחית את הצורך בשלמות. פרפקציוניזם הוא דבר שהילד לוקח מאחד ההורים אבל לא בהכרח

    מיטיב אתו. תופעה מוכרת היא כאשר ילדים מציירים ציור ובגלל טעות קטנה הם מסוגלים לקרוע את

    הציור או  לזרוק אותו לפח ולפרוץ בבכי ארוך ומייגע.

    חשוב לעודד על הצלחות ועוד יותר על כישלונות.

    דוגמה: אני רואה שהיית סבלני, הצלחת להניח במקום מבלי להפיל.. עבדת בסבלנות,

    לשקף לילד הצלחות קטנות ולחזק גם כשטעה.

    לראות את הטוב בכול דבר.

     

    אם התופעות האלה ממשיכות גם בגילאים גדולים יותר, מומלץ להתייעץ עם מדריכת הורים מקצועית על מנת לקבל את הכלים להתמודד איתן

     

    לפגישת ייעוץ ראשונית

    השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם





      הסרטונים שלי

      לכל הסרטונים

      שאלות נפוצות - אתם שואלים אני עונה

      יועצת הורים וזוגיות

      אנחנו פשוט רבים על כל דבר, שני עולמות שונים שפשוט לא מתחברים. רציתי שנלך לייעוץ זוגי בצפון והוא לא מאמין בטיפול. אני לא יודעת מה לעשות, אולי עדיף כבר לפרק?
      כשאנו לא מרגישים טוב אנחנו הולכים להיבדק אצל הרופא או כשיש לנו דילמות פיננסיות אנחנו מתייעצים עם בנקאי.
      מסיים יום עבודה עמוס ומחכה להגיע הביתה. עד שסוף סוף אני מגיע, אני נכנס הביתה ומצטער שנכנסתי. כל המטבח מלוכלך, הסירים על השיש, הכלים בכיור והיא פשוט יושבת בסלון רואה טלוויזיה עם הילדים. חשוב לי לאכול ארוחת ערב במטבח מסודר ונקי ונדמה לי שלא אכפת לה בכלל ממה שחשוב לי או שהיא פשוט משאירה הכל לי. זה מוציא אותי מדעתי! מה עליי לעשות?
      מכאן הדרך קצרה. ריבים, צעקות, מילים לא יפות ובקיצור מהומת אלוהים שלא נזכור איך התחילה. מהומה שנמשכת ימים ואף שבועות. כל צד עם האגו שלו לפניו ולא מוכן לשמוע שום דבר אחר. אנרגיית החיים בבית משתנה- קמים בבוקר כעוסים, חוזרים כעוסים והילדים סופגים את הכל. האם זה מה שחלמנו עליו כשהקמנו בית משותף? איך חוזרים אחורה ממילים שחותכות קדימה?
      "הבת שלי בת 3 והיום אמרה שהיא כבר ילדה גדולה ולא צריכה מוצץ. כבר שמחנו ובאמת ערכנו טקס פרידה. הכל היה טוב ויפה עד שהגיע הזמן לישון. צרחות אימים ותחנונים שהמוצץ יחזור. מה עליי לעשות עכשיו, לתת או לא?"

      גמילה ממוצץ היא תהליך מורכב עבור הילד אך עוד יותר עבור הוריו. כיצד אנו מגיבים לכך? האם להיכנע לקושי של הילד או לא?

      הבכי של הילד אוטומטית מכניס אותנו ללחץ לספק לו באופן מידי את מה שיקל עליו, אך האם זה מה שהוא באמת צריך?

      אם הילד מראה סימנים שהוא לא בשל לתהליך או כי אתם מרגישים שאינכם פנויים אליו - אל תתחילו אותו. ומרגע שהתחלתם, לא להסתובב לאחור.

      יש חשיבות רבה לאופן שבו ההורים מתפקדים בתהליך הגמילה והצלחתו תלויה בהם אפילו במידה רבה יותר מאשר שהוא תלוי בילד.

      בהדרכת הורים לגיל הרך אנו נבין כיצד לעזור לילד להכיל את התהליך, להבין את הקושי ולעודד אותו בגאווה על היכולת שלו לצלוח את התהליך. כל ילד כמובן יגיב אחרת ולכן בהדרכת הורים לגיל הרך אנו נבין את צרכיו של הילד ומשם נוכל לבנות תוכנית המתאימה לו.

      כפי שאתם מתמודדים עם התהליך- כך הילד יראה וידע כיצד להתמודד בצורה הטובה ביותר.